<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן ט"ו</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ואסור לרחוץ אפילו מקצת גופו בחמין אבל [בצונן] רוחץ פניו וידיו ורגליו אבל לא כל גופו. ואם הוא אסטניס אני שומע לו [אבל ודאי] אי מגליא מלתא [מעיקרא דאית ביה הא מילתא] ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה [ירחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו] ולא כל מי שנהג נקיות בבשרו איסטניס אלא מי שיבא לידי סכנה אם לא ירחץ וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וביאר דלא סכנה ממש אלא סכנת חולי ומחמת רפואה לאפוקי רחיצת נקיות ותענוג וכן נראה מהירושלמי ואפילו ביום הכפורים ובתשעה באב ומותר לטבול טבילה של מצוה דהא אמרינן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ביום הכיפורים בין בט' באב. ואסור לסוך אפילו מקצת גופו ואם להעביר את הזוהמא מותר.
<h2>דף כא:</h2>
האבל כל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה ירושלמי תבא מארה לשכנים שהצריכו לאבל לעשות ולאכל. וכשם שאסור בעשיית מלאכה כן אסור לשאת ולתת בסחורה ולילך ממדינה למדינה. כתב הר"ם בן ז"ל דבר האבד באבל מותר על ידי אחרים. וכל אלו שאמרו עושין במועד משום דבר האבד באבל אחרים עושין לו. וכל שאמרו אע"פ שהוא דבר אבד אין עושין במועד משום טרחא באבל מותר דגבי מועד משום קדושת היום הוא דאסירי אבל לגבי אבילות מאי איכפת לן בטרחא דאחרים שלא נאסרה לו מלאכה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. ואפילו לתבוע חובותיו או יש לו דין והוא דבר האבד שלא ימצאם אחר שבעת ימי אבלו עושה שליח על הכל. וכל דבר שהתירו במועד משום צורך המועד כולן אסורין באבל אפילו אין לו מה יאכל ואפילו על ידי אחרים אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה על ידי עצמו משלישי ואילך. והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מתרמי ליה ואי לא עביד (עבדא) [אבדא] מיניה לא כדבר האבד הוא ואסור. ועוד כתב ואסור להלוות מעות ברבית כל ימי אבלו ואפילו על ידי אחרים.
<h2>דף כב:</h2>
ומדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דברי אבלות כל ל' יום וסמכו על פסוק זה ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מלמד שהאבל מצטער שלשים יום. ואלו הדברים שאסור בהן אסור בתספורת ובגיהוץ ובנשואין ובשמחת מרעות ולילך בסחורה ממדינה למדינה הכל חמשה דברים. [בתספורת כיצד] כשם שאסור לספר כל שער גופו או שפמו או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה. כך אסור כל שלשים ומקצת היום ככולו כך כתב הר"ם במז"ל. ומותר להסתפר ביום שלשים מה שאין כן בשמועה רחוקה שיום שלשים כלפני שלשים. על אביו ואמו חייב לגדל שער עד שיגערו בו חביריו. ושיעור גערה י"א שהוא שלשים יום אחר ל' יום ראשונים. בד"א באיש אבל באשה מותרת אחר שבעה בנטילת שער כאשר כתבנו.
<h2>דף כג.</h2>
לא ישא האבל אשה ולא תנשא האבלה אע"פ שאין משמשין מטתן. ומותר ליארס אפילו ביום המיתה. ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. אבל מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר לארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום. וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים. ובתשובת רבינו האיי ז"ל התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו. וכתב הר"ם בן ז"ל וכן עיקר. ונמצינו למידין שכל האבילים בין איש בין אשה אסור לארס ולישא כל ל' יום ואין צריך לומר לעשות סעודת אירוסין ונישואין ולאחר ל' יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו. מתה אשתו ויש לו בנים ואינם קטנים ויש לו מי שישמשנו אסור לישא עד שיעברו עליו שלשה רגלים.
ואסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים כל ל' יום אחד האיש ואחד האשה ויש מתירין לאחר שבעה. ולכבס לאחר שבעה ולהניח לאחר ל' מותר. וחלוק המכובס קודם לכן התיר הר"ש ז"ל ללובשו תוך שבעה והר"ם בן ז"ל אוסר. היו צבועים ומגוהצים או שלא היו חדשים ואפילו לבנים ומגוהצים מותר. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפילו על אביו ועל אמו ובמסכת שמחות [פ"ט] כתוב על אביו ואמו אסור עד שיעבור הרגל ויגערו בו חביריו.
<h2>דף כד.</h2>
כתב הר"ם בן ז"ל האבל אסור בתשמיש המטה כל ז' אבל בשאר מיני פרישות לא. אבל מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ורוחצת לו פניו וידיו ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת ומחבקה ומנשקה כדברי הראב"ד ז"ל שמתיר ומתיחדת עמו בין ביום בין בלילה ותשכב עמו במטה אחת כדברי הראב"ד ז"ל הוא בבגדו והיא בבגדה אבל בלא בגדיהם אסורין וכן בשבת וכן ברגל דין אחד להם לא שנא באבילות דידיה ולא שנא באבילות דידה ע"כ. ואמרו ז"ל אבל ששמש מטתו בימי אבילות חייב מיתה ובאבל רבתי תניא מעשה באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
